שלושה מלאכים נכנסים לבר

אחרי שקראנו בפרשות השבוע סיפורים דרמטיים כולל הרצח הראשון ואסון האקלימי הראשון בהיסטוריה, נחשפנו בשבת האחרונה לאירוע הקומי הראשון, לפחות בעברית. זו לא סתם בדיחה, אלא בדיחה לדורות; יש המון מה ללמוד ממנה. ברצינות.

התיאור מאד מינימליסטי. שלושה אנשים מופיעים לביקור פתע אצל אברהם ושרה. הם לא מאבדים עשתונות, ומארגנים מהר נשנוש קטן מהמטבח, סוג של צ'יזבורגר. בתום הסעודה אחד האורחים לא נותר חייב; כאורח מנומס הוא מברר איפה גברת הבית, ומסיים במחמאה ובברכה אולטימטיביות: נשמח לבוא שוב, ועד אז יהיה לכם בן זכר, אמן. שרה רוצה לצחוק בקול, אבל לא נעים לה, אז היא צוחקת בלב. זהו. סטגדיש.

הסיפור הזה גדוש בנושאים חשובים בתחום ההומור. ראשית, אנחנו רואים מבנה הומוריסטי קצר ולעניין: שרה משועשעת – נו באמת, בהריון? בגילי? הצחקתם את אלוני ממרא. זהו כמובן עקרון אי ההתאמה, שעליו מתבססים רוב המצבים ההומוריסטיים – אם X, אז איך Y? אם זקנה, מה פתאום הריון?

בשולי הדברים, אנחנו נעים קצת באי נוחות, כשהמספר המקראי עושה כמיטב יכולתו להרוג את הבדיחה, ועוצר באמצע להסביר לקהל שאברהם ושרה זקנים, ואז מאכיל אותנו בכפית שנשים זקנות כבר לא בעניין של פריון. באמת תודה.

אבל הסיפור הזה הוא אוצר בלום של לקחים בתחום הצחוק וההומור. כי כבר באירוע המכונן הזה, שרה מבינה שהומור זה הומור; צחוק זה צחוק, והם לא אותו דבר. בצחוק יש אלמנט חברתי, והוא נועד לתקשורת. במקרה הזה אולי הוא יעליב, אז היא משועשעת אבל לא צוחקת בקול.

ולטעמי, החלק המרגש מכל, הוא הבחירה של שרה לצחוק מהקביעה של האורח, שעוד שנה יהיה לה בן. לא היינו מאשימים אותה אם האזכור הזה של עקרותה דווקא יגרום לה לבכות. אבל שרה מצליחה לראות את ההיבט ההומוריסטי בטענה ולהשתעשע ממנו. אשרי יצחק ואשרי יולדתו.

אסיים בעצה טובה. הואיל ופורים חל עוד פחות מארבעה חודשים, אז זה הזמן להזמין הרצאת הומור, ולא פחת חשוב, גם להזמין תחפושות. אם יהיה לכם מזל דואר ישראל יספיק להביא אותן בדיוק בזמן להירטב בגשם של פורים. אנא שימו לב בעת שאתם משוטטים באתרי תחפושות, שגם אחרי אלפי שנים, אותו מנגנון אי ההתאמה שהצחיק את שרה עדיין פועל גם בימינו, ואפילו אפשר לשחזר אותו בעלות של 12.99, לא כולל משלוח.