בפוסט הקודם תהיתי ואף שאלתי את הקוראים איך הם מגיבים לבדיחה לא מצחיקה. חלק מהמשתתפים בדיון התייחסו לסיטואציה כולה, ולא רק לבדיחה עצמה, והם כמובן צודקים לחלוטין. כשחושבים על זה, הסקר בעצם בודק איך אנחנו מגיבים *למי* שמספר לנו בדיחה גרועה, כי אנחנו מגיבים פה לאדם ולא לבדיחה. הרי אם נקרא בדיחה גרועה בספר, או נצפה בה בגפנו על המסך, כנראה לא נגיב בכלל, ובוודאי לא נזייף צחוק או התלהבות. אבל כאשר הבדיחה מסופרת בחברה, היא בעצם הופכת לשחקן משנה, כי הרבה יותר חשוב מי המספר ומי השומעים. במחקר הגישוש שהזכרתי (כן, זה עם בדיחת המחץ "מה אמרה הנעל הגדולה לנעל הקטנה? כלום. נעליים לא מדברות."), נבדקה החלוקה בין שומעים זרים לבין חברים קרובים או בני משפחה. אלה האחרונים הרשו לעצמם להגיב בחופשיות ובביקורתיות, ה
מספרים על הישיבה בנובהרדוק אשר במינסק של פעם, שהתמקדה רבות במוסר ובשיפור המידות של התלמידים. לפי האגדה אחת מהמשימות שהם קיבלו כדי לשבור ולהכניע את גאוותם היתה אתגר המסמרים. התלמיד נאלץ לגשת לבית המרקחת ולבקש לרכוש מסמרים; כן, מסמרים. הוא כמובן חטף על הראש מהרוקח, שבטח נשבר לו מהריאליטי-דוסים הזה, וחווה בושה עמוקה, שסופה ענווה ושיפור המידות. בימינו, נראה לי שהמשימה הזו היתה מתפקששת כבר בראשיתה. אם תיגשו לסופר-פארם ותבקשו מסמרים, הרוקח בכלל לא יתרגז. הרי אי שם על המדפים יש לו הכל. הוא רק ישאל אם אתם מעוניינים במסמרים מקוריים ויקרים, או במסמרים ממותג הבית, כי תכל'ס שני הסוגים מבוססים על אותו חומר פעיל; ברזל, כמדומני. נזכרתי באגדה האורבנית הזו, כשנתקלתי במחקרים על בדיחות לא-מצחיקות, או ליתר דיוק
