לפני למעלה משני עשורים, לאחר שסיימתי תואר ראשון במדעי המחשב, והתחלתי ללמוד מדעי המוח באוניברסיטה העברית, השתתפתי בקורס מקיף, שעסק בתפקודי המוח האנושי. בקורס לימדו ברצף טובי החוקרים באוניברסיטה, כל אחד בתחום התמחותו. בסוף השנה ראש המסלול שאל אותנו לחוות דעתנו.

 

תלמיד אחד, קצת ביישן, אבל גם קצת חוצפן, הרים את ידו.

"כן, אורי, מה יש לך לומר?" שאל הפרופסור.

"כשאני מסתכל על הקורס, הוא באמת היה מקיף ויסודי", עניתי, "ואני רואה שלמדנו עשרות שעות על כאב, דיכאון וסבל. אבל לא הקדשנו אפילו שיעור אחד לכיף, צחוק והנאה".

​

הפרופסור ענה מה שענה, ואני הנהנתי בצייתנות. המשכתי בלימודי עד סיום הדוקטורט, הפוסט-דוקטורט, וקבלת משרת מחקר בתחום השיקום במרכז הרפואי הדסה. במקביל לימדתי באוניברסיטה העברית בפקולטה לרפואה במסגרת ביה"ס לריפוי בעיסוק. וכך, במשך 15 שנות עבודתי נחשפתי ללא מעט כאב, דיכאון וסבל, וכמי שלימד, בין השאר, קורסי חובה בסטטיסטיקה ושיטות מחקר, חוששני שגם אני תרמתי קצת לכמות הסבל בעולם...

​

עם זאת, במהלך תקופה זו נחשפתי גם לחשיבות ההומור והצחוק בשדה הקליני, הארגוני והחינוכי. לשמחתי המחקר בתחום התפתח רבות בשנים אלו, וכיום יש לא מעט עדויות על תרומת ההומור והצחוק להיבטים שונים באיכות החיים.

​

לבסוף הגעתי למסקנה שאני כבר יכול להתמודד עם תהייתו של אורי, הסטודנט הצעיר. החלטתי לצאת לדרך חדשה, להפיץ את בשורת ההומור והצחוק לקהל הרחב, ולהציג למתעניינים את הממצאים המחקריים ואת הדרכים ליישומם בחיי היומיום. במקביל, אני עדיין חוקר פעיל בתחום, וכיום מעורב במחקר קליני שנערך בהדסה, ובו נבדקת מערכת שפיתחתי עם עמיתיי, ומתבססת על השפעות חיוך וצחוק על המוח והבריאות.