מסמרים ונוצות - חלק ב

בפוסט הקודם תהיתי ואף שאלתי את הקוראים איך הם מגיבים לבדיחה לא מצחיקה. חלק מהמשתתפים בדיון התייחסו לסיטואציה כולה, ולא רק לבדיחה עצמה, והם כמובן צודקים לחלוטין. כשחושבים על זה, הסקר בעצם בודק איך אנחנו מגיבים *למי* שמספר לנו בדיחה גרועה, כי אנחנו מגיבים פה לאדם ולא לבדיחה. הרי אם נקרא בדיחה גרועה בספר, או נצפה בה בגפנו על המסך, כנראה לא נגיב בכלל, ובוודאי לא נזייף צחוק או התלהבות.

אבל כאשר הבדיחה מסופרת בחברה, היא בעצם הופכת לשחקן משנה, כי הרבה יותר חשוב מי המספר ומי השומעים. במחקר הגישוש שהזכרתי (כן, זה עם בדיחת המחץ "מה אמרה הנעל הגדולה לנעל הקטנה? כלום. נעליים לא מדברות."), נבדקה החלוקה בין שומעים זרים לבין חברים קרובים או בני משפחה. אלה האחרונים הרשו לעצמם להגיב בחופשיות ובביקורתיות, החל מ"איזו מין בדיחה זו לעזאזל?" וכלה ב"תגידי, את שיכורה?". זרים, לעומת זאת, נטו להגיב ב"המממ..." נייטראלי , או בצחקוק מנומס.

אפשר לומר שמצאנו פה עוד מדד לקרבה ואינטימיות. תארו לכם צעירה בוכיה מספרת לחברותיה, ש"אנחנו כבר בדייט חמישי, וסיפרתי לו את הבדיחה ההיא עם הנעל, והוא צחק! כן, ממש צחק בקול רם ואפילו החמיא לי עליה. בדייט חמישי! ואני כבר חשבתי שיש לי סיכוי איתו. אויש, איזה נעל".

זאת ועוד, שימו לב שהמחקר הזה עסק בקהל של אדם אחד. מה לגבי קהלים גדולים ששומעים בדיחה לא משהו? אני לא מכיר מחקרים בנושא, אבל פעם שמתי את נפשי בכפי למען המדע ובדקתי בעצמי. מאז ומעולם נהגתי לסיים את הקורס ביישומי סטטיסטיקה בבדיחה עם מוסר השכל, ותמיד זכיתי לתגובה חיובית מקהל התלמידים. יום אחד העזתי וסיפרתי את הבדיחה הזו לקהל עמיתים נייטראלי. בואו נאמר שסופסוף גיליתי את התשובה לשאלה המפורסמת "איך נשמעת מחיאת כף ביד-אחת?". לפי הדממה הארוכה והעמוקה שהשתררה שם היו הרבה כאלה.

תתפלאו, אבל למרות החוויה המפכחת המשכתי לספר את הבדיחה גם בקורסים הבאים. גיליתי שגם לצחוק של קהל שבוי יש חן צפון-קוריאני משלו. לשמחתי התלמידים תמיד הקפידו לצחוק; אולי קצת איתי, ואולי גם קצת עלי, קים-ג'ונג-און של שיעורי הסטטיסטיקה.