איזה מתח!
מעניין מה יהיה הפעם?
האם החללית בראשית זיהתה תשעה חייזרים שמחפשים עשירי למניין? או שאולי עקב החשש מירי רקטות מעזה, הוחלט להעביר את האירוויזיון לישוב אשחר, הרחק מקצה הטווח?
בקיצור, האחד באפריל בפתח, וכולנו תוהים אילו מתיחות יופיעו בעיתונות וברשתות, ומי יפול בפח ויאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר.
בצעירותי, כשנתקלתי בטלוויזיה בהתעמרות באזרחים תמימים במסגרת תוכנית מתיחות פופולרית, פנטזתי לעיתים שאם יקרה אותי בדרך שוטר מפחיד, ובסוף יתברר שהוא בכלל אלי יצפאן, אז כשיגאל שילון ייצא מהמחבוא עם הסיגר לחיבוק של קתרזיס, אני לא אגיב בצחוק נבוך של הקלה ולא אבדוק שהכל באמת בסדר, אלא אבדוק את מהירות הריצה של שילון ויצפאן תוך שימוש בקרש בניין, אמתיים אורכו. לא; לא באו לי טוב שני החבר'ה האלה.
לכאורה, במתיחות יש הרבה מאד אלמנטים שעונים על מגוון תיאוריות של הומור – אי התאמה (שליח פיצה שמגלה שהכתובת היא דלת באמצע פארק עירוני), תחושת עליונות (על נמתח שרודף אחרי שטר כסף שבורח ממנו) וכמובן הפתעה, המון הפתעה.
ועדיין יש לי רתיעה מהז'אנר. אם כי מצד שני, חדי העין יסיקו מהתיאור לעיל, שגם אני צפיתי לעיתים בתוכנית "פספוסים". לא נעים.
נראה לי שסוגי מתיחות מזכירים סוגי אוכל שונים – יש כאלה שאנחנו צורכים בכיף, יש כאלה שאנחנו לא יכולים לסבול, ויש כאלה שאנחנו נהנים מהם לרגע, אבל מרגישים ייסורי מצפון.
לדעתי, בליבה של כל מתיחה הומוריסטית יש בעצם איש שמחליק על בננה. אולי השקיעו אלפי דולרים ומאות שעות אדם בתכנון ובשינוע הבננה, אבל הפואנטה זהה. לפיכך, אני מוצא קצת נחמה במחקר איטלקי, שבו נמדדו גלי המוח של נבדקים שצפו בסרטונים שהראו אנשים מחליקים ונופלים על בננה, או במדרגות ,או ברכיבה על אופניים או בשאר מיני נפילות על העכוז. התברר שכל עוד ניתן היה לראות את פרצופו של הנופל, והצופים ראו שהוא לא במצוקה וכאב, אז הם הגיבו בצחוק, לעומת המקרים שבהם נראה כי הקרבן באמת סובל. זאת ועוד, גם הפעילות המוחית היתה שונה בין שני סוגי המקרים.
אז אולי כל עוד אנחנו מצליחים להבדיל בין סרטון מצלמה נסתרת לבין סרט סנאף, עוד יש לנו תקווה.
