בגתן, תרש וזרש נכנסים לבר

* גבעת חלפון (אסי דיין, לפני 40 שנה)

* חלום ליל קיץ (ויליאם שייקספיר, לפני 400 שנה)

* סטיריקון (גיוס פטרוניוס, לפני כ 2000 שנה)

* מגילת אסתר (אסתר ומרדכי עם עזרה מחברים, מזמן מזמן)

מי יוצא הדופן?

גבעת חלפון, כמובן.

אני מניח שלמעט מתי מספר, רוב קוראי הפוסט הזה מצאו את עצמם די משועשעים מגבעת חלפון, אבל פחות צחקו מהיצירות האחרות שהוזכרו פה. זה לא כל כך מפתיע, כי בסאטירות ובקומדיות, אפילו הטובות שבהן, יש גם רכיב מקומי וזמני, שלא תמיד מזדקן יפה. יודעי דבר מסבירים, למשל, שהקומדיות של שייקספיר דווקא נצפו, נצרכו והצחיקו קהל ברמה עממית, ממש כמו הגשש החיוור מאות שנים לאחר מכן. באופן דומה, גם מגילת אסתר הייתה סאטירית, וכנראה שעשעה מאד את הקוראים בזמן שנכתבה. אחח, היו זמנים.

אז תכל'ס, מתי הזדמן לכם ממש לחייך בקריאת מגילה?

(זו לא שאלה רטורית, אבל חכו לסוף)

פורים הוא אירוע של צחוק ושל הומור; משניתנה ליהודי רשות לצחוק, הוא כבר לא יוותר עליה מהר כל כך, אפילו הוא מתחבר פחות לדחקות של חרבונה. הומור הוא מנגנון הגנה חזק מאד, וכשם שהתאים לגלות בבל, כך נעזרו בו היהודים גם בגלויות המאוחרות יותר, כי, אתם יודעים, צחקנו על המן, נעבור ונצחק גם על זה. לפיכך ברבות השנים, ככל שהמגילה עצמה כבר לא כל כך הצחיקה את הקהל, נוספו עוד ועוד רבדים ופעילויות, שנועדו לשמר את פורים כחג משעשע. דוגמא טובה היא כמובן ה"פורים שפיל", שבו המחיזו את אירועי המגילה באופן היתולי, שהתאים יותר לזמן ולמקום. חלק מהמהתלות עדיין בתוקף, ואף נוספו עליהן מנהגים משעשעים בעת החדשה.

אז בילדותכם או בבגרותכם, מה בפורים ובקמפיין סביבו הצחיק אתכם, אבל ממש?

נו, ספרו לכל הכיתה, שגם אנחנו נצחק.