הצחוק יפה לבריאות?

כולנו מכירים את דילמת הרוכסן והפטרוזיליה. האם בדייט ראשון נעיר לאדם שמולנו על פיסת פטרוזיליה שנתקעה בשיניים? ואם יחלוף על פנינו אדם לא מוכר, האם נציין בפניו שהרוכסן קצת פתוח?

אצל אנשי רפואה הדילמה הזו חמורה יותר. מה עושה רופא שפתאום מזהה אצל זר או אצל ידיד ניצנים של מחלה או תסמונת כלשהי, אבל לא התבקש לחוות דעה. האם מחובתו לספר ולהתריע, או שעליו לכבוש את נבואתו?

דעו לכם שלפעמים האתגר הזה רובץ גם לפתחם של חוקרי הומור.

בשכונתי גר לו, בלי להזכיר שמות, אמן רב-פעלים וקומדיאנט מצליח מאד, אחד מהבכירים. אני נתקל בו בשלל מקומות בשכונה ובקהילה, ואני תוהה אם מחובתי להתריע בפניו על הסיכונים הבריאותיים שנלווים למקצוע, ואני לא מדבר על פגיעה של עגבניה תועה מכיוון הקהל. לאחרונה, חוקרים אוסטרלים טרחו ובדקו את תוחלת החיים של שלוש קבוצות: אמני סטנד-אפ, שחקנים דרמטיים ושחקנים קומיים. הם ניתחו שלוש רשימות שמציגות אמנים המדורגים בראש הקטגוריה שלהם. הם גם התחשבו בכך, שיש כמובן חפיפה מסויימת בין הרשימות; רובין ויליאמס, למשל, הופיע בשלושתן.

מתברר כי אמני הסטנד-אפ נפטרים טרם זמנם לעומת האוכלוסיה הכללית, וגם נפטרים בגיל צעיר יותר בהשוואה לשחקנים. זאת ועוד, נמצא מתאם שלילי בין תוחלת החיים לרמת הדירוג דווקא בקרב הסטנד-אפיסטים. ככל שהם היו מדורגים גבוה יותר בצמרת, הסיכון לחייהם עלה.

זה כבר לא כל כך מצחיק, מה?

יש מגוון סיבות אפשריות לממצאים ולסיכונים בתחום הסטנד-אפ. אולי אורח החיים של אמן נודד לא תורם לבריאות הכללית. אולי המתח של הופעות חיות ואלתורים לבד מול קהל, שברצותו יצחק בקול רם, וברצותו ישתוק בדומיה מביכה, גורם לסטרס על השלכותיו ההרסניות. או אולי יש פה בכלל היפוך של סיבה ומסובב, ודווקא אמנים שבוחרים בנתיב הסטנד-אפ הם כאלה שיש להם אי אלו שריטות ובעיות בחיים, והן בסוף גם מקצרות אותם. שאלה טובה.

בכל אופן, אם במקרה נקלעת הנה, שכני הטוב והמשעשע, אז אל דאגה. אתה כמדומני פרש אופניים ואביר פילאטיס, מונח שרובין ויליאמס כנראה אפילו לא ידע לאיית. ובכל מקרה, אם אתה עדיין מודאג משהותך בצמרת קבוצת הסיכון, אז פשוט תוסיף לכל מופע שתיים-שלוש בדיחות קרש. Doctor’s Orders.