ראשי

עוד חג הגיע

כולכם מכירים את חיבתי לחגים ולמועדים שנקבעים בידי הולמרק, האו"ם או סתם ויקיפד חרוץ, והפעם אני מזמין אתכם לחגוג את יום אוהבי הספר הבינלאומי שחל השבוע. הואיל ואני אוהב ספר החלטתי להגג בנושא, וחשוב יותר, לבקש מכם לעשות זאת. הואיל ואני גם מדען בהכשרתי החלטתי להתייחס דווקא לספרי מדע, אך הואיל ואני גם עצלן במהותי, אנחנו נתפשר פה על ספרי מדע פופולרי, וליתר דיוק – מקומו של הומור בספרי מדע פופולרי.

הדיון הזה מזכיר לי את הדיון המסורתי של ראשית שנת הלימודים על הומור בהרצאות, והאם המרצה הסטנדאפיסט באמת מצליח במלאכתו יותר מאחרים. הרי גם סופר של מדע פופולרי שואף שנבין את הספר ונזכור את תכניו, או למצער, לא נפסיק לקרוא אותו באמצע (היוּש, קיצור תולדות הזמן). העפתי מבט בספריה שלי, בנסיון לזהות ספרים שהשפיעו עלי במיוחד או שנהניתי מקריאתם, והאם אני זוכר אותם כגדושי הומור.


הסתכלתי והסתכלתי, והיה כיף לראות כמה חברים ותיקים. את חלקם רק ליטפתי ובאחרים גם עלעלתי. אני מקווה שאתם לא מקווים לפסיקה נחרצת ברוח האולימפית, עם פודיום ומקום ראשן, שני ושלישי. אני ממש התקשיתי לשפוט, ונראה לי שיש פה, כמו שאומרים בעת הזו, עניין של רמת קושי ורמת ביצוע. ספר בנושא קשה ומורכב יתקשה לשלב הומור באופן לא מאולץ. עיינתי למשל ב"איש שחשב שאשתו היא כובע" הישן והטוב. אוליבר סאקס קשישא שוזר סיפורים מעניינים ומרתקים, אבל באופן די נטול-הומור. ייתכן שבחר לכתוב כך בגלל שמדובר בתיאורי מקרה די עצובים של אנשים עם פגיעות מוח קשות. מאידך גיסא, אפשר לעסוק בנושא עצוב בלי לאבד הומור, כפי שעשה דגלס אדמס (בשיתוף מארק קראוואדיין) ב"הזדמנות אחרונה לראות", שמתאר מיני חיות על סף הכחדה. למרות הנושא הטעון הספר רווי בהומור, ומאד איכותי ברמת ביצוע, אבל ברמת הקושי המדעי הוא מכוון די נמוך אפילו יחסית לסוגת המדע הפופולרי, ובכך דומה יותר לספרים החביבים של ג'ראלד דארל וביבר החיות שלו.

אחסוך מכם את כל המסע בנבכי הספריה, אבל אציין שיש גם מי שמשכיל לשלב רמה מדעית סבירה עם הומור סביר, כגון, יבדל לחיים ארוכים, החבר ראמאצ'נדראן. כפי שניתן לראות בדוגמא שבסוף הפוסט הוא מצליח לשלב את ההומור לא רק באנקדוטות על הדרך, אלא גם בנושאי הליבה של הספר. ואתם, אוהבי ספר שכמותכם, מה דעתכם? האם ההומור בספרי המדע הוא תבלין הכרחי, צבע מאכל מלאכותי, או חלק מהמנה העיקרית? לקינוח, תמונת המחשה להומור עצמי בשם הכותר עצמו. אין כמו הומור עצמי.


ולאחר קינוח, הנה, כמובטח, פיסקה שאני מחבב מתוך "תעתועי המוח" של ראמאצ'נדראן וסנדרה בלייקסלי (ההקדמה, אגב, מאת אוליבר סאקס) בתרגומה של ג'ני נבות-פריבס, ספריית מעריב 2004. היא לא כזו מצחיקה, אבל האמינו לי, יכולה להיות הרבה יותר משמימה.




הרצאות

פוסטים מומלצים

צור קשר

פוסטים מהעת האחרונה
ארכיון
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square