יצאתי צדיק

לפני שבועיים וחצי עמדתי לי רעב, מזיע, כפוף ומוטרד. מאד מוטרד. הרעב והזיעה היו מובנים מאליהם. ככה זה כשמתפללים ביום כיפור שְׁרָבִי במניין חצר. גם הגו הכפוף התאים לנסיבות. הרי אמרתי את הוידוי הגדול, שבו כידוע מתכופפים, מכים על החזה ומונים רשימה אלפביתית של עשרות חטאים, שנעים על הספקטרום בין רכילות לגילוי עריות ואף חילול השם.

זו לא הפעם הראשונה שאמרתי את הוידוי הגדול, והוא לא חדש לי. הרי אומרים אותו כל שנה בכל יום כיפור (או עם אדם בעת גסיסתו, וגם את זה, אגב, הספקתי לעשות בשנה החולפת).

אז למה הייתי כה מוטרד? אלו עבירות כבר הספקתי לעשות בשנת קורונה וסגר? שמא עטיתי את המסכה הפוך? או כיביתי מצלמה וניקרתי בפגישת זום? אלו זוטי דברים, שבוודאי נסלחו לי כבר בראש השנה. אלא מה, חברים, הגידו לי אתם: איך אתם הייתם מרגישים כשאתם מתוודים בכוונה רבה "על חטא שחטאנו לפניך בלצון", בזמן שאתם הבעלים הגאים של אתר "לומדים לצון", ששוכן, הס פן תעיר, בכתובת האינטרנט ששמה המפורש הוא latzon.com? בקיצור, חזרתי הביתה בתחושה שאני מועמד מוביל לזכייה בפרס טובל-ושרץ-בידו ליוה"כ תשפ"א בקטגוריית משקל בינוני-רעב. התחושה הציקה לי גם אחרי החג. בדרך כלל, כשאני נתקל בבעיה כה קשה, ועוד אחרי צום, אני עושה מה שאבא של הרשל'ה היה עושה במקרה כזה. אבל הפעם החלטתי לעשות דווקא את מה שאבא שלי היה עושה.

אבי מורי, ד"ר ישראל צבי פיינטוך, שהיום חל יום הזיכרון ה 39 לפטירתו היה איש אשכולות בכלל, ומומחה לכתבי יד עתיקים בפרט. אם איזה משפט בסידור לא הסתדר לו, והיה תמוה בעיניו, הוא לא היסס לבדוק מה באמת נכתב במקור, ואיך הטקסט השתנה עם השנים. אבל אני, חומץ בן יין אני. לא מבין בכתבי יד, לא מבדיל בין מיקרופילם למיקרופיש, ובטח אין לי קשרים עם הספרנים באולמות הקריאה בגבעת רם. מצד שני, יש לי מחשב, ראוטר וקשרים סבירים עם ספק האינטרנט שלי. אין מה לומר, אנו חיים בתקופה שמיטיבה עם כל מי שמתעניין בחתולים ו/או כתבי יד עתיקים. התחלתי בסידור הקדום ביותר שמוכר לנו, זה של רב עמרם גאון מהמאה התשיעית. לאחר מכן עלעלתי בעוד כמה גרסאות קדומות שמכילות את הוידוי הגדול. לונג סטורי שורט, במקור הוא קצר יותר, וחשוב מכך, לא כולל את חטא הלצון.

תודה לך טאטע.